אם התקנתם מכשיר לטיפול באבנית, או שאתם שוקלים כזה, סביר שנתקלתם במשפט "המכשיר משחרר יוני אבץ למים". זו שאלה הוגנת: אנחנו שותים את המים האלה, אז מה זה עושה לנו? כאן ריכזנו את התשובה המלאה, עם המספרים האמיתיים ועם מה שאומרים הרגולטורים - בלי להתחמק ובלי לייפות.
כמה אבץ הסלמנדר באמת מוסיף למים?
הסלמנדר הוא תא גלווני: זוג אלקטרודות, אחת אבץ ואחת נחושת, שמייצר בעצמו זרם חשמלי זעיר בלי להיות מחובר לחשמל, בערך כמו סוללה קטנה. מה שמניע את הזרם הוא התמוססות איטית מאוד של אלקטרודת האבץ, וכך משתחרר למים ריכוז זעיר של יוני אבץ. היונים האלה משנים את הצורה שבה האבנית מתגבשת - במקום גבישים קשים ודביקים שנצמדים לצנרת, נוצרים גבישים פריכים שנשטפים עם המים. זה בדיוק התהליך שמשנה את מבנה האבנית, והאבץ הוא מה שמניע אותו.
הכמות שמשתחררת נעה, לפי נתוני היצרן, בין 0.01 ל-0.04 מיליגרם לליטר. כדי להרגיש כמה זה מעט: מדובר בארבע מאיות המיליגרם לכל היותר בכל ליטר מים. זו אינה תוספת שנועדה "להעשיר" את המים באבץ - זהו תוצר לוואי זעיר של התהליך שמונע את האבנית.
אבץ הוא לא מזהם - הוא מינרל שהגוף זקוק לו
הנקודה החשובה ביותר שיש להבין: אבץ אינו חומר זר או מזהם. הוא מינרל חיוני שהגוף שלנו זקוק לו כל יום, בדיוק כמו הסידן והמגנזיום. האבץ הוא חלק ממאות אנזימים בגוף, והוא משתתף בכל דבר החל מתפקוד מערכת החיסון ועד ריפוי פצעים. בפועל, רוב בעיות הבריאות סביב אבץ באוכלוסייה נוגעות למחסור בו. אז האם אבץ במי שתייה מזיק לבריאות? המים, כפי שנראה מיד, פשוט אינם השחקן בשאלה הזאת.
הצריכה היומית המומלצת של אבץ למבוגר עומדת על כ-8 מיליגרם לאישה וכ-11 מיליגרם לגבר. את הכמות הזאת מקבלים מהמזון - צדפות ופירות ים, בשר, ביצים ומוצרי חלב, וגם קטניות, אגוזים וגרעינים (שמהם הספיגה נמוכה יותר). מי שתייה, בלשון ארגון הבריאות העולמי, "תורמים בדרך כלל תרומה זניחה לצריכת האבץ" - אלא אם הריכוז גבוה בגלל קורוזיה של צנרת ואביזרים, מצב שבו הם יכולים להגיע לכעשרה אחוזים מהצריכה היומית. על המקרה הזה נרחיב בהמשך.
מה הכמות הזאת אומרת בפועל?
כאן נכנסים המספרים לפרופורציה. נניח שאתם שותים שני ליטר מים ביום, ושהמים מכילים את הריכוז הגבוה בטווח - 0.04 מיליגרם לליטר. זה אומר שקיבלתם מהמים כ-0.08 מיליגרם אבץ ביום. מול צריכה יומית מומלצת של 8 עד 11 מיליגרם, המים תרמו לכם כאחוז אחד לכל היותר מהכמות שהגוף צריך בכל מקרה.
| מקור | כמות אבץ |
|---|---|
| כוס מים מהסלמנדר (250 מ"ל, בריכוז הגבוה) | כ-0.01 מיליגרם |
| שני ליטר מים ביום | כ-0.08 מיליגרם |
| צריכה יומית מומלצת למבוגר | 8-11 מיליגרם |
| גבול עליון לצריכה יומית למבוגר | 25 מיליגרם (EFSA, מגיל 18) / 40 מיליגרם (NIH, מגיל 19) |
| ערך מרבי לאבץ בתקנות מי השתייה בישראל | 5 מיליגרם לליטר (אורגנולפטי) |
ומהצד השני של המשוואה: הגבול העליון לצריכה יומית של אבץ עומד על 25 מיליגרם לפי הרשות האירופית לבטיחות מזון (EFSA) ועל 40 מיליגרם לפי ה-NIH האמריקאי. הערך האירופי נקבע בשנת 2003 בידי הוועדה המדעית למזון (SCF) ועודנו בתוקף. שני הגופים מגדירים "מבוגר" מעט אחרת: באירופה מגיל 18, בארצות הברית מגיל 19. חשוב לדייק בנקודה אחת שמתפרשת לא נכון: הגבול הזה חל על סך הצריכה מכל המקורות יחד - מזון, משקאות, מים ותוספים. מזון לבדו יכול להביא אדם עם תזונה עשירה באבץ קרוב יחסית לגבול האירופי, אבל מי שחוצה אותו בפועל עושה זאת כמעט תמיד דרך תוסף - לא דרך הצלחת, ובוודאי לא דרך הכוס. כדי להגיע לשם דרך המים בלבד, בריכוז של 0.04 מיליגרם לליטר, הייתם צריכים לשתות בין 600 לאלף ליטר מים ביום.
דרך פשוטה לזכור את הפרופורציה: כוס מים אחת מהסלמנדר מוסיפה פחות אבץ ממה שיש בביס אחד של אגוזים או בשר, ואף אחד לא סופר את זהמאיפה בכלל מגיע אבץ למי הברז?
נקודה שממחישה עד כמה הכמות זניחה: אבץ אינו משהו שהסלמנדר "הכניס" למים משום מקום - הוא נמצא במי הברז ממילא. בדרך כלל הריכוז הטבעי במקורות המים נמוך מאוד - מתחת ל-0.01 מיליגרם לליטר במים עיליים ומתחת ל-0.05 במי תהום - וזה נכון גם לחלק הגדל של המים המותפלים שמגיעים היום לברזים בישראל. אבל הצנרת והאביזרים עצמם משחררים אבץ למים כשהם נשחקים בקורוזיה, ולכן בברז הריכוז יכול להיות גבוה בהרבה: בסקר פיני שמצטט ארגון הבריאות העולמי נמדדו במי ברז ריכוזים של עד 1.1 מיליגרם לליטר, כלומר פי עשרות ממה שהסלמנדר מוסיף. באותו סקר, בבארות פרטיות, נמדדו אפילו ריכוזים של עד 24 מיליגרם לליטר - הרבה מעל הערך המרבי בתקנות. זו בדיוק הסיבה שהרגולטור עוסק בצנרת ובמקורות המים, ולא בתוספת מהסוג שאנחנו מדברים עליה כאן.
כאן חשוב לומר משהו בכנות: במים מותפלים או במים רכים עם צנרת תקינה, התוספת של הסלמנדר היא דווקא כן המקור העיקרי לאבץ שבכוס - פשוט מפני שכמעט אין שם אבץ מלכתחילה. מה שהופך את זה ללא-מהותי אינו היחס למקורות אחרים, אלא סדר הגודל המוחלט: 0.04 מיליגרם לליטר רחוקים מכל סף שיש לו משמעות, בין אם הם מצטרפים לאבץ קיים ובין אם לא. אם אתם רוצים תמונה מדויקת של המים שלכם, בדיקת קשיות פשוטה בבית היא נקודת התחלה טובה יותר מכל הערכה.
מה אומרים הרגולטורים על אבץ במים?
ארגון הבריאות העולמי בדק את סוגיית האבץ במי שתייה, וההחלטה שלו מדברת בעד עצמה: אין צורך בקביעת ערך בריאותי מנחה לאבץ. שימו לב מה הנימוק ומה הוא לא. WHO אינו טוען שאבץ בלתי מזיק בכל כמות - הוא דווקא מתעד שצריכה כרונית של אבץ בעודף פוגעת במשק הנחושת בגוף. הנימוק הוא אחר: הריכוזים שנמצאים במי שתייה רחוקים כל כך מהמינונים שבהם נצפתה בעיה, שאין טעם מעשי בקביעת ערך בריאותי.
מה שכן קיים הוא התייחסות אסתטית: מעל שלושה מיליגרם לליטר המים נוטים לקבל מראה חלבי, לפתח קרום שומני בהרתחה, ולשאת טעם עפיץ לא נעים. אבל שימו לב לסדר הגודל - שלושה מיליגרם לליטר הם פי 75 מהריכוז הגבוה שהסלמנדר משחרר. הכמות מהסלמנדר רחוקה מאוד אפילו מהסף שבו מישהו יכול לטעום את האבץ, קל וחומר מסף בריאותי כלשהו.
אז כמה אבץ מותר במי שתייה מבחינת החוק בישראל? כאן מתברר שגם המחוקק הישראלי הגיע בדיוק לאותה מסקנה. בתקנות בריאות העם (איכותם התברואית של מי שתייה ומיתקני מי שתייה), התשע"ג-2013, אבץ אינו מופיע ברשימת הגורמים בעלי ההשפעה הבריאותית, אלא בתוספת השנייה - זו של הגורמים בעלי השפעה אורגנולפטית, כלומר טעם, ריח וצבע - עם ערך מרבי של 5 מיליגרם לליטר. זהו בדיוק הערך שקבעה גם הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית (EPA) כתקן משני, אסתטי בלבד. הריכוז שהסלמנדר משחרר קטן פי 125 מהערך הזה, וגם הוא, כאמור, ערך של טעם ולא של בריאות.
הסלמנדר עצמו נבדק ואושר לשימוש במגע עם מי שתייה לפי תקן ישראלי 5452, שעמידה בו מחויבת מכוח אותן תקנות ובודק, בין היתר, אילו יסודות ומתכות משתחררים מהמוצר למים. בנוסף לכך הוא נושא אישור של סכמת האישור הבריטית WRAS, שבוחנת את השפעת המוצר על איכות המים (הרכיבים הלא-מתכתיים נבדקים בה לפי התקן הבריטי BS 6920). חשוב לדייק: שני האישורים בוחנים שהמוצר אינו פוגע באיכות המים, ואינם תקני יעילות.
אז למה בכלל יש אבץ, ובמה זה שונה מפתרונות אחרים?
שאלה שחוזרת היא האם מסנן אבנית משנה את הרכב המים. התשובה: האבץ אינו "תוסף" - הוא הכלי שבאמצעותו הסלמנדר מונע את האבנית בלי כימיקלים, והוא כמעט לא נוגע בהרכב המים. וכאן ההבדל המהותי מפתרונות אחרים: הסלמנדר משאיר את המינרלים החיוניים שבמים במקומם. הסידן והמגנזיום, שהם בדיוק המרכיבים של האבנית, נשארים במים ותורמים לגוף - רק צורת ההתגבשות שלהם משתנה.
לשם השוואה, מרככי מים מסורתיים מחליפים את הסידן והמגנזיום בנתרן (מלח), כלומר מוציאים מהמים מינרלים ומוסיפים נתרן. ופתרונות אחרים, אלה שמזריקים תרכובות זרחן למים, מוסיפים חומר כימי שנצרך שוב ושוב. הסלמנדר לא עושה אף אחד מאלה - הוא לא מוריד מהמים כלום ולא מוסיף אליהם חומר כימי, בעיקר כמות אבץ זעירה שהיא, כפי שראינו, זניחה מבחינה בריאותית.
מתי כן צריך להיזהר עם אבץ?
אז האם אבץ במים מסוכן בכלל? כדי להיות הוגנים לגמרי: עודף אבץ באמת יכול להזיק - אבל לא דרך המים. הבעיה מתעוררת בנטילת תוספי אבץ לאורך זמן מעל הגבול העליון, ובעיקר במינונים גבוהים בהרבה. לפי ה-NIH, מינונים של 50 מיליגרם ביום ומעלה במשך שבועות עלולים לעכב את ספיגת הנחושת ולפגוע בתפקוד החיסוני; ארגון הבריאות העולמי מציין שדווח על פגיעה במדדי הנחושת כבר בצריכה יומית של כ-18.5 מיליגרם. תופעות הלוואי שמדווחות בעודף אבץ כוללות בחילה והקאות, כאבי ראש וסחרחורת, אובדן תיאבון ואי נוחות במערכת העיכול - וכולן מופיעות במינונים גבוהים בהרבה מכל מה שמים יכולים לספק.
אבל שימו לב מאיפה מגיע הסיכון: מכדורים ותוספים, לא ממים. הכמות שהמים מוסיפים כל כך קטנה שהיא לא משנה את החשבון גם אם אתם כבר נוטלים תוסף אבץ. מי שנוטל תוסף קבוע כדאי שיתאם את המינון עם רופא או דיאטנית - זו השאלה שמשנה, ולא המים בברז. נקודה אחת שכדאי להכיר: ה-NIH מציין במפורש שהגבול העליון אינו חל על מי שנוטל אבץ במסגרת טיפול רפואי. גם מי שיש לו הפרעה במשק הנחושת מנהל את הנושא מול הרופא המטפל, ובשני המקרים המים אינם הגורם.
מה שחשוב לקחת מכאן
החשש מאבץ במי השתייה מובן, אבל כשמסתכלים על המספרים הוא מתפוגג: כמות האבץ מהסלמנדר קטנה בעשרות עד מאות מונים מכל סף שיש לו משמעות, אבץ הוא מינרל חיוני ולא מזהם, המחוקק הישראלי מיקם אותו בין הגורמים שנוגעים לטעם ולמראה ולא בין הבריאותיים, וארגון הבריאות העולמי נמנע מלקבוע לו ערך בריאותי מנחה במי שתייה. במקביל, המים שומרים על הסידן והמגנזיום שלהם, וזו אחת הסיבות שהטכנולוגיה הזאת נבחנה במחקרים אקדמיים. אם נשארו לכם שאלות ספציפיות על המים בבית שלכם, אפשר לפנות לחברה שמייבאת ומתקינה את המערכת ולקבל תשובה מקצועית.
מקורות וקריאה נוספת
NIH Office of Dietary Supplements - Zinc, Fact Sheet for Health Professionals
ארגון הבריאות העולמי, מסמך הרקע - אבץ במי שתייה (WHO/SDE/WSH/03.04/17)
EFSA - ריכוז הגבולות העליונים לצריכת ויטמינים ומינרלים (הערך לאבץ, SCF)
תקנות בריאות העם (איכותם התברואית של מי שתייה ומיתקני מי שתייה), התשע"ג-2013
EPA - Secondary Drinking Water Standards
משרד הבריאות - מדריך ת"י 5452, מוצרים הבאים במגע עם מי שתייה
